ההיסטוריה של הערפדים : פודקאסט

כתבתי פרק חדש עבור הפודקאסט "הגיקלופדיה המשודרת" בו חקרתי על ההיסטוריה של הערפד כדמות ספרותית וכיצד היא התפתחה מסיפורי עם ומיתולוגיה. את הפרק הגיש דורון פודלובסקי.

תסריט הפרק:

במהלך ההיסטוריה היו המון סיפורים על יצורים מוצצי דם בכל רחבי כדור הארץ. הרבה מהסיפורים האלה יצרו את הערפד כפי שאנו מכירים אותו היום. אז בואו נלמד קצת על ההיסטוריה של הערפדים החל מהמיתולגיות העתיקות, האמונות במזרח אירופה במאה ה-18, כתיבת הרומנים במאה ה-19 ועד ימינו אנו.

Lamashtu למשטו.

למשטו היא שדה נקבה מהמיתולוגיה המסופוטמית. נחשבת לאם המפלצות. היא מתוארת כבעלת שיער על הגוף, ראש של לביאה. שיניים ואוזניים של חמור. אצבעות וציפורניים ארוכות. וטלפיים של ציפור. היא בתו של אל השמיים אנו.

היא רעה ואפלה. היא למעשה הייתה האחראית למוות בלידה. היא הייתה חוטפת תינוקות קטנים בזמן ההנקה שלהם והורגת אותם. אוכלת ושותה את דמם של גברים ותינוקות. מגן האנושות מפני למשטו היה שד בשם פזוזו. כדי להרחיק אותה יש טקס ולחש שצריך לומר.

Great is the daughter of Heaven who tortures babies

Her hand is a net, her embrace is death

She is cruel, raging, angry, predatory

A runner, a thief is the daughter of Heaven

She touches the bellies of women in labor

She pulls out the pregnant women's baby

The daughter of Heaven is one of the Gods, her brothers

With no child of her own.

Her head is a lion's head

Her body is a donkey's body

She roars like a lion

She constantly howls like a demon-dog

למשטו הופיעה בסדרת הטלוויזיה קונסטנטין בפרק השמיני. ובמשחק המחשב פאת'פיינדר

.

Mananangal מנננגל.

מנננגל עם 3 נונים מגיעה מהמיתולוגיה הפיליפינית. וגם היא נקבה. היא ייצור מיתולוגי, סוג של מפלצת. היא נראית כמו אישה רגילה. עד שהלילה יורד. בלילה היא מחפשת מקום מסתור ושם היא מגדלת כנפי עטלף ומתנתקת מפלג הגוף התחתון שלה ומתחילה לעופף בשביל להתחיל את הציד שלה בלילה. הסיבה שהיא מחפשת מקום מסתור היא מכיוון שברגע שהיא מתפצלת פלג הגוף התחתון שלה הופך למשותק עד הרגע בו היא תחזור להתחבר לעצמה. והיא צריכה שלא ימצאו את הרגליים שלה. הדרך להרוג מנננגל זה למצוא את פלג הגוף התחתון שלה ולפזר עליו מלח. ואז כשהיא חוזרת היא לא תוכל להתחבר לעצמה וברגע שעולה השמש אם היא בצורתה המקורית ולא בדמות אדם היא תמות.

למנננגל יש לשון חדה שאיתה היא מנקבת חור באדם הטרף שלה ודרך החור היא מוצצת את דם הקרבן שלה. שבדרך כלל ישן. המנננגל אוהבת יותר נשים בהריון כי הן אוהבות טעם של עוברים ולכן הן עוקצות את האישה בבטן.

כדי להרחיק את המנננגל אפשר לפזר מלח מסביב לבית או שום או ג'ינג'ר כי המנננגל נגעלת מהדברים האלה.

כדי להפוך למנננגל בעצמך צריך לשתות דם של מנננגל

סטריקס strix

סטריקס מגיע מהמיתולוגיה היוונית וזהו סיפורו.

פוליפונטה הייתה נכדתו של אריס אל המלחמה. והיא רצתה להישאר בתולה ולא לשמוע בקולה של אפרודיטה אלת האהבה להגשים את נשיותה. פוליפונטה ברחה אל היער כדי להיות עם ארטמיס ולחיות שם. אפרודיטה שכעסה עליה גרמה לה להתאהב בדב. ארטמיס נגעל מפוליפונטה וגירש אותה ממנו. פוליפונטה חזרה הבייתה וילדה תאומים מהדב. הם היו אורבים לאנשים ואוכלים אותם. עד שזאוס החליט שמספיק לתת לזוג התאומים להסתובב חופשי. הוא שלח את הרמס להעניש אותם כראות נפשו. הרמס רצה להרוג אותם אבל אריס ביקש מזאוס לא להרוג אותם. לבסוף הרמס הפך את זוג התאומים לסוגי ציפורים שונות ואת פוליפונטה עצמה לציפור בשם סטריקס.

הסטריקס היא סוג של ציפור די מכוערת שהייתה קודם מוצצת דם של תינוקות ואז אוכלת אותם.

הדעה הרווחת היא שהציפור יותר קרובה לסוג של ינשוף אם כי פרופסור בשם אוליפאנט ניסה לטעון שהחיה הזאת הייתה סוג של עטלף. הטענה שלו הייתה בגלל שהחיה מוצצת דם צריך שיהיה לה שיניים. ולינשוף אין שיניים לעומת עטלף שיש לו.

היום הסטריקס הוא גם דמות במשחקי DND בשם סטריג. והוא סוג של יתוש שכידוע לנו, מוצץ דם.

פננגלן Penanggalan

הפננגלן מגיעה מהמיתולוגיה המלזית. בדומה למננגל גם היא נקבה וגם היא מתפצלת לשניים ומתעופפת. רק שהפננגלן היא גם מכשפה שמתפצלת במדטיציה בתוך חומץ. היא מתנתקת מהראש כשכל האיברים הפנימיים שלה תלויים מהצוואר שלה. היא ניזונה איך לא? מדם של תינוקות ונשים בהיריון. ולפעמים גם מבשר התינוק.

הדרך לחסל אותה היא להכניס זכוכיות שבורות אל הגופה שלה כדי שכשהיא תחזור בבוקר הזכוכיות יפצעו את האיברים הפנימיים שלה כשהיא "תלבש" חזרה את העור שלה וכך היא תמות.

הדרך להרחיק אותה היא להניח ענפים מסועפים וקוצניים על אדן החלון ובפתח הבית כי הפננגלן תחשוש להיכנס ולפצוע את האיברים הפנימיים החשופים שלה בענפי העץ.

אה ולפננגלן יש ניבים.

יארה מה יא הו - Yara-ma-yha-who

הייצור הזה מהמיתולוגיה האוסטרלית נראה כמו הכלאה של אדם וצפרדע בצבע אדום. האצבעות שלו בידיים וברגליים הם סוג של קשים ששואבים. אין לו שיניים. הוא אורב לאנשים על עץ ומחכה להם שיגיעו לנוח תחת לעץ. כשזה קורה הם קופצים עליו ונצמדים אליו כמו עלוקה. הם שואבים ממנו את הדם דרך האצבעות עד שהוא מת. לאחר מכן הם אוכלים את הבנאדם בשלמותו והולכים לישון. לאחר כמה שעות הם מקיאים את האדם נמוך יותר ואדום יותר ועוזבים את המקום. האדם לאט לאט הופך ליארה מה יא הו חדש.

סוקויאנט Soucouyant

הייצור הזה מגיע מהמיתולוגיה של האיים הקריביים. שוב מדובר באישה במהלך היום אשר פושטת את עורה בלילה והופכת לכדור אש שיכול לחדור לבתים דרך סדקים אפילו. היא מוצצת את דמם של הישנים ומשאירה כתם שחור במקום. לפעמים היא מוצצת יותר מדי דם ובמקרה כזה האדם ימות ויהפוך לסוקויאנט בעצמו.

הסוקיואנט מופיעה בסדרה סליפי הולו בעונתה השלישית.

לשלל היצורים עליהם דיברנו ישנו מכנה משותף בולט והוא תאוות הדם שלהם. הם כולם ניזונים מדם. חלק מהיצורים מחזיקים בסטיגמות הידועות לנו על ערפדים כגון שינוי צורה. ניבים. ומוות על ידי חתיכת עץ. המילה ערפד או ומפייר באנגלית מגיעה ממילה רוסית קדומה בשם אופיר (upir) . בעברית המילה מגיעה ממילה ארמית קדומה ערפדא שמשמעותה עטלף. שאול טשרניחובסקי השתמש לראשונה במילה ערפד בפואמה שכתב בשם "ברוך ממגנצא". אבל הפעם הראשונה בה התפתחה האמונה בייצור הערפדי המודרני יותר קרתה במאה ה-18 במזרח אירופה. שם הם היו מושפעים מסיפורים על ייצור בשם לוגת באלבניה ומורוי ברומניה שהם עוד גרסאות עתיקות של ייצורים מוצצי דם כדוגמת הקודמים. היצורים האלו היו ידועים כסוג של זומבים החיים בלילות. בתקופה ההיא המון אנשים מתו בדרכים שונות ומשונות מכיוון שהרפואה לא הייתה מתקדמת כבימינו. ובשלב מסוים החלו להבחין האנשים שהגופות היו בעלות שיער ארוך יותר וציפורניים ארוכות יותר, בטן נפוחה ודם בזוויות הפה שלהם. הראיות הללו גרמו להם להאמין שהגופות היו קמות לתחיה ומתהלכות שהרי הציפורניים והשיער שלהם עוד צומח. ושהם מוצצי דם. אבל מה שהם לא ידעו זה שמדובר בסך הכל בתהליך ריקבון סטנדרטי של גופות. את המידע הזה אנחנו יודעים היום בזכות הרפואה המתקדמת והמחקרים. אבל בתקופות עתיקות כאלה בהם המדע לא היה מספיק מתקדם ואמונות שונות היו נפוצות הרבה יותר, הם החליטו לחפור קברים, לערוף את ראשי הגופות, לשרוף אותם, וגם לדקור את הגופות במוטות עץ כדי למנוע מהם לקום לתחייה ולהרוג עוד אנשים שכמו שכבר הבנתם לא מתו על ידי ערפדים אלא מגיפות. בהמשך הם היו קוברים את יקירהם מלכתחילה מושחתים ועם שום כדי למנוע את תחייתם.

בסופו של דבר הקיסרית של אוסטריה במאה ה-18 מריה תרזה הוציאה חוק נגד חפירת קברים ורדיפת ה"ערפדים" הפסיקה. אבל לא הסיפורים.

בשנת 1816 נכתב הספר "the vampire" או הערפד. ע"י ג'ון ווילהם פולידורי.

ובשנת 1872 נכתב הספר קרמילה ע"י ג'וזף שרידן לה פנו. (Joseph Sheridan Le Fanu)

בשנת 1847 נולד ברם סטוקר בדבלין שבאירלנד. אבל בעקבות מחלה לא ידועה הוא היה מרותק למיטתו עד גיל 6. בזמן הזה אמא שלו הייתה מקריאה לו סיפורי מעשיות וסיפורי אימה. בסופו של דבר הוא גבר על המחלה שלו והוא פיתח קריירה כמבקר תיאטרון וספרים. לידיו הגיע הספר של לה פנו "קרמילה" והספר עורר בו השראה ביחד עם השראות מסיפורי המיתלוגיות השונות שסיפרה לו אימו הוא ישב לכתוב את "דרקולה".

לכתיבת הספר הוא לקח השראה גם מדמויות היסטוריות כמו אליזבת באטורי שנקראה גם "רוזנת הדמים" שחיה במאה ה-14 וה-15 בהונגריה ונחשדה ברצח של 600 נערות וטבילתה באמבטיות הדם שלהן. וגם כמו ולאד דראקול השלישי שהיה ידוע בכינויו "ולאד המשפד" מכיוון ששיטת ההוצאה להורג האהובה עליו בתור השליט של ולאכיה אשר ברומניה הייתה לשפד את הנאשם במוטות עץ והשארת הגופה לראווה.

סטרוקר היה זה שהמציא למעשה חלק מהסטיגמות הידועות לנו היום על ערפדים כמו פחד מצלבים ומהשמש והעובדה שאי אפשר לראות ערפדים במראה.

הספר יצא לאור בשנת 1897 הרבה אחרי הספרים הקודמים אבל הספר הזה הפך ללהיט.

הספר סיפר על הרוזן דרקולה שהוא יישות על טבעית שגר ברומניה. הוא עוקב אחרי בחורה בשם לוסי והופך אותה לערפדה. היא הייתה רוצחת ילדים בדיוק כמו הסיפורים מהמיתולוגיות השונות. חברתה של לוסי מינה בעלה ג'ונתן ופרופסור ואן הלסינג (כן כמו בסדרה על הערפדים) מחפשים את דרקולה עד שלבסוף מוצאים אותו והורגים אותו על ידי דקירתו בפיגיון עץ.

בשנת 1922 במאי גרמני בשם פרידריך וילהלם מוראנו יצר סרט בשם "נוספרטו" או בעברית "סימפוניית אימה". הסרט היה מבוסס על הספר ובו השתמש מוראנו במספר אפקטים אומנותיים לראשונה בקולנוע ולמעשה הוא היה זה שהפך את דמות הערפד למה שאנחנו מכירים כיום בצורה הויזואלית שלה. אבל למרבה הצער של חברת ההפקה הגרמנית הסרט צולם מבלי לשלם את דמי זכויות היוצרים לאלמנתו של סטוקר. היא תבעה את החברה והם נאלצו לפשוט רגל. לאחר מכן אלמנתו של סטוקר מכרה את הסיפור לתיאטרון שם הופק מיוזיקל בברודווי שהיה ללהיט ובהמשך גם היה לסרט אליו הגיע לגלם אותו השחקן מהתיאטרון, שחקן בשם בלה לגוסי. ומאז כבר הופיעו מאות אדפטציות שונות לסיפורי ערפדים. כולם לוקחים השראה מסיפור דרקולה ומהסרט נוספרטו. ומתוכם עשרות אדפטציות לסיפור דרקולה בפרט ולאחרונה אחד חדש שבדיוק עלה וזמין לצפייה בנטפליקס.